<h1>רבינו יהונתן מלוניל — חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] אלמא קסבר כהן ואפילו כהנת מדלא כתי' משפט הכהנים בני אהרן דמשמע בנים ולא בנות כדאשכחן בטומאת מת (סוטה כ"ג) דכתי' (ויקרא כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן ולא ילפי' כהנים דכתיבי הכא בסתם מכהנים דכתיבי התם בטומאת מת מפורש אלא כהנת נמי בכלל בת כהן ואפילו היא אשת ישראל דכיון דקדושה לית להו דהא אינן אסורות לזרים הרי היא מותרת בהן ולא דמו לתרומה שנאסרת בת כהן לאכלה כיון שנשאת לישראל דהתם כיון דתרומה אסורה לזרים כל זמן שזיקת בעלים עליה דקנין [צ"ל קנין] בעלים היא ואעפ"כ שם כהנת עליה שהרי שבה לתרומת אביה אם מת בלא זרע אבל אפשר שנאסר משום שמא תשקה לבעלה ולבנה ואיכא חיוב מיתה מה שאין כן במתנות כהונה שהרי מותרות הן לישראל [ו]אי משום דכתי' [דברים י"ח] ונתן לכהן היא סביר' לן דכהן ואפילו כהנת. והלכתא כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מישראל מפדיון הבן כמו שפטור בנו של לוי מישראלית דהתם ודאי פטור דכתי' (שמות י"ג) פטר כל רחם בבני ישראל לי ולא בבני לוי דשמא תאמר בשלמא התם גבי בן לוי משום הכי פטור דאזלי' בתר משפחת אב (בכורות מ"ז) דמשפחת אב קרויה משפחה אלא הכא גבי לויה שילדה מישראל אמאי שבקי' משפחת אב דמחייבה בבכורה ומפטרי' ליה משום משפחת אם שאינה קרויה משפחה קמ"ל רב אדא בר אהבה דפטור משום דכתי' פטר כל רחם בפטר רחם תלא רחמנא והרי הרחם שיצא ממנו מינא דפטור הוא שהרי כהנת או לויה היא. רב כהנא אכיל בשביל אשתו שהיתה כהנת אע"פ שהיה הוא ישראל. ואותו רב כהנא דאמ' בקדושין (דף ח') שהיה נוטל פדיון הבן וכשנתנו לו סודר בפדיון הבן שלא היה שוה חמש סלעים אם היה נמכר בשוק ואמ' הוא לדידי שוה לי חמש סלעים יש לומר רב כהנא אחר הוה.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] ביצים מוזרות שאינן של זכר אל[א] בדספנא מארעא ואין אפרוח קולט בהן לעולם. נפש היפה שאינו אסתניס ואין דעתו קצה בהן אם תאכלם אע"פ שישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. נמצא עליה קורט דם. והוא הדם על קשר שלה הוא זרע של התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם ולא נתפזר בשאר הביצה הילכך אוכל את השאר, אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסורה משום דשדא תיכלא בכולה נתפשט הקלקול בכולה ואיכא איסורא דרבנן דדמי לריקמה. על חלבון. על הקשר. לביצת טרפה שאסורה מן התורה. כיון דאתיא ממקום אסור ולא ילפי' מן החלב שהוא מכח אבר מן החי ושרי (בכורות ו') דכתי' (ויקרא י"א) ואת בת היענה וכיון דביצת טמאה אסורה הואיל ובאה מכח אסורא הם הכי נמי ביצת טרפה בין דשיחלא קמא משום דהיא וולדה נטרפה והיא וולדה נתנבלה בין דשיחלא בתרא לדברי האומר (דף נ"ז) יולדת ומשבחת משום דאתי מכח איסור וחלב טרפה אסורה אע"ג דאישתרי דבר הבא מכח אבר מן החי לא אישתרי דבר הבא מן הטמא משום דאיסור אבר מן החי אית ליה תקנתא בשחיטה מה שאין כן בטמאה ובטרפה. [תמורה ל"א ע"א] ובעידנא דקא גביל עפרה בעלמ' הוא דילפי' (ע"ז ס"ח) מנבלה מסרחת דשריא דכתי' (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה וכו' נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה.
[חולין ק"ל ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' וכיון שהיה להן מום קבוע הרי הם כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואם נפדו הרי הם כחולין גמורין ואם היתה נקבה שלא ביכרה וילדה זכר הרי הוא קדוש קדושת בכור. אבל כל זמן שלא נפדו אם ילדה ליכא עליה קדושת בכור. אע"ג שאין באמו קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדאמרי' בבכורות בפ' שני (דף י"ד) קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מבכורה דאין קדושה חלה על קדושה. אבל (כשלידו) [כשילדו] לאחר הפדיון דאע"ג דאיעבר כשהן קדושין מחייב בבכורה דוולדות קדשים בהווייתן לאויר העולם הן קדושין ולא במעי אמן וחלה עליהן קדושת בכור בפטר רחם אבל לא קדושת אמן שהרי נפדו קודם (שלידו) [שילדו] וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם. וולדן אפילו איעבר קודם פדיונם בעוד שהיו קדושין קדושת דמים ואיתיליד לאחר פדיונן אותו וולד ואותו חלב אמו מותר לאכלן לאחר פדיונן כדפרישית שהרי לא נתקדשו הוולד והחלב בעוד שהיו במעי הבהמה וכשילדו כבר נפדו מעיקרא ויוצאין לחולין האמהות על ידי פדיונן כחולין גמורין אפי' ליגזז וליעבד כיון שלא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים. והשוחטן בחוץ פטור מכרת שהרי לא היה מתקבל בפנים דהא בעל מום קבוע הוא ואין עושין תמורה אם אמרו בעלים זו תחת זו לא חל בשנית קדושה דלא אלים למתפס קדושתיה על דבר אחר כיון שאין בו אלא קדושת דמים ומפרש בבכורות (דף ט') טעמא דכתי' (ויקרא כ"ז) ולא ימיר אותו טוב ברע וגו' טוב מעקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר הקדישן דכתי' [ויקרא כ"ז] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל רע מעקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו אע"פ שאינן ראויין אלא לכלבים וקימ' לן (תמורה ל"א) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתי' (דברים י"ב) ואכלת ולא לכלבים ה"מ בקדשים שיש להן קדושת הגוף אבל הני דליכא בהו אלא קדושת דמים נפדים לכלבים ואם תאמר הא בעי העמדה והערכה קמ"ל משנה זו דקדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה. חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומן להקדישן חלה עליהו קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור בפטר רחם תלה רחמנא. לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש תם קרב חלבו ואמוריו וחייב זריקת דמים על גבי המזבח והבשר נאכל לכהן דכתי' (במדבר י"ח) ובשרם יהי' לך וגו' ומדכתי' ובשרם בלשון רבים דמשמע תרי לימד על בכור בעל מום נמי שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתי' ביה (ויקרא כ"ז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע דהינו בעל מום. אבל קדם הקדישן את מומן שחלה עליה קדושת הגוף גמורה שהרי הן ראויין ליקרב או מום עובר קדם להקדישן וכיון שהיה מום עובר כתם גמור נחשב וחל עליה קדושת הגוף הואיל וראוי לאחר שירפא מן המום ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה אע"פ שנפדו ויצא לחולין והותרו באכילה אפילו הכי פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתי' (דברים י"ב) כצבי וכאיל [וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב (שם ט"ו). ומן המתנות זרוע לחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל] דכתיב (שם י"ח) אם שור אם שה. ואין יוצאין לחולין בפדיונם ליגזז וליעבד כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר אכילה וזביחה בלבד (בכורות ט"ו) אבל גיזה ועבודה לא. וכן וולדן וחלבן אסור דאיעבר קודם פדיונם ואתיליד לאחר פדיונן בבכורות [י"ד ע"א] מוקים לה הכי בין רישא דקתני מותר ובין סיפא דתני אסור דאיעבר לפני [פדיונן ואתיליד] לאחר פדיונן ואי נולד לפני פדיונן מאי איריא הכי אפלו קודם מומן להקדשן נמי וולדן דלפני פדיונן אסור. והשוחטן בחוץ חייב (כדפרישית לעיל) בדוקין שבעין ואליבא דר' עקיבא דאמ' אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבי' עליהם בחוץ. ועושין תמורה קודם פדיונן דכתי' [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאמרי' בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך וגו' בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם הכתו' מדבר מדאיצטריך למימר להו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכתי' תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים. מתו מעצמן יקברו אי משום דקימ' לן דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכיון דמתו אי אפשר להעמדה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף יג:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] בארבעה פרקים בשנה וכו' דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינה לוקחה אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע שהיום מכרתי את אמה לשחיטה או את בתה מכרתי לשחוט ושמא כבר נשחטה וקא עבר על ולפני עור לא תתן מכשול. ערב יום טוב וכו' ביום טוב אחרון של חג מרבין בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם. אי נמי כדאמרינן (פ"ק דחגיגה) מי שלא חג ביום טוב אחרון של חג שוב אינו חוגג על כן כל מי שלא הביא בכל ימי החג משלים באותו היום. וערב יום טוב של פסח כבוד משום חגיגת ארבעה עשר כדי שיהא פסח נאכל על השובע. וערב עצרת משום מתן תורה. וערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו כן כל השנה כולה. ור' יוסי הגלילי מוסיף נמי ערב יום הכפורים אם יהיה המוכר בארץ גליל שמנהגם גם כן להרבות בשמחה יותר משאר מקומות ישראל מפני שהוא ערב יום כפור וסליחה ועוד שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (יומא פ"א) כלומר כאלו נצטווה שיתענה שני הימים ועשה אמר ר' יהודה אימתי צריך להודיעו בזמן שאין לו ריוח. כלומר הפסק בנתיים אלא שמכר האם היום. אבל אם יש לו ריוח שמכר אתמול הראשונה והשניה היום אין צריך להודיע שאני אומר אתמול שחטה הראשון. ומודה ר' יהודה וכו' אע"פ שלקח זה היום וזה למחר צריך להודיעו לפי ששניהם עושין סעודתן ביום אחד ואין מקדימין זה לזה. והאי דנקט האם לחתן והבת לכלה משום דהכי אורחא דמילתא שהחתן מוציא הוצאות גדולות בסעודת האנשים יותר מן הכלה בסעודת הנשים. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שור שוה אלף זוז שוחט על כרחו אע"פ שאין נמצאין לפנינו לוקחין לשאר הבשר לפי שאפשר שלא מצא לוקחין רבים ועל כן קבל ממנו הדינר תחלה אע"פ שבא יחיד לפניו לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח שכבר זכה הוא בקנייתו. ואע"ג דמעות אין קונות בעלמא עד שימשוך הכא קונות לו כיון דבעלמא היה מדבר תורה שיהיו מעות קונות כדאמרינן (בכורות י"ג) גופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן דהא עבד עברי נקנה בכסף דכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו כל שכן ממונו אלא שחששו חכמים שאם נאמר מעות קונות לגמרי ולא יוכל המוכר לחזור בו אם יתיקרו החטים גזרה שמא יפול דליקה (ב"מ מ"ו) באונס בעליית מוכר (באוצר עליתו אוצר) החטים ולא ירצה המוכר לטרוח לכבות האש שאין לו ריוח ולא הפסד בדבר אבל כיון שידע שאם תתיקר החטה יכול לחזור בו יטרח ויציל לפי שיחוש שמא תתיקר החיטה וירויח בדבר וכיון דמן התורה קונין לו הכא החזירו הדין לדין תורה שיקנו לו מעותיו לגמרי וכיון שמת השור מפסיד הלוקח הדינר שנתן לו ולא יחזירנו (אלא) כיון שהיה כח בידו לכופו לשחוט אבל בשאר ימות השנה אינו יכול לכופו לשחוט בעבור דינר אחד (דאמרינו) [ואמרינן] מעות אין קונות לפיכך אם מת השור בין כך מת למוכר ומחזיר לו הדינר.
<h2>דף יד.</h2>
[חולין ק"ל ע"א] הזרוע והלחיים והקיבה וכו' בארץ ובחוצה לארץ משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקיט לכולהו. בפני הבית. בעודו קיים. (ו)במוקדשין. שלמים ת"ל (ויקרא ז') ואתן אותם בחזה ובשוק כתי' אותם מיעוטא הוא חזה ושוק ולא דבר אחר דהינו זרוע ולחיים וקיבה אף על פי שנוהג בבהמת חולין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן וכו' וכיון שהיה להן מום קבוע הרי הם כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואם נפדו הרי הם כחולין גמורין ואם היתה נקבה שלא ביכרה וילדה זכר הרי הוא קדוש קדושת בכור. אבל כל זמן שלא נפדו אם ילדה ליכא עליה קדושת בכור. אע"ג שאין באמו קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדאמרי' בבכורות בפ' שני [י"ד ע"א] קסבר האי תנא קדושת דמים מדחה מבכורה דאין קדושה חלה על קדושה. אבל (כשלידו) [כשילדו] לאחר הפדיון דאע"ג דאיעבר כשהן קדושין מחייב בבכורה דוולדות קדשים בהווייתן לאויר העולם הן קדושין ולא במעי אמן וחלה עליהן קדושת בכור בפטר רחם אבל לא קדושת אמן שהרי נפדו קודם (שלידו) [שילדו] וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם. וולדן אפילו איעבר קודם פדיונם בעוד שהיו קדושין קדושת דמים ואיתיליד לאחר פדיונן אותו וולד ואותו חלב אמו מותר לאכלן לאחר פדיונן כדפרישית שהרי לא נתקדשו הוולד והחלב בעוד שהיו במעי הבהמה וכשילדו כבר נפדו מעיקרא ויוצאין לחולין האמהות על ידי פדיונן כחולין גמורין אפי' ליגזז וליעבד כיון שלא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים. והשוחטן בחוץ פטור מכרת שהרי לא היה מתקבל בפנים דהא בעל מום קבוע הוא ואין עושין תמורה אם אמרו בעלים זו תחת זו לא חל בשנית קדושה דלא אלים למתפס קדושתיה על דבר אחר כיון שאין בו אלא קדושת דמים ומפרש בבכורות [י"ד ע"ב] טעמא דכתי' (ויקרא כ"ז) ולא ימיר אותו טוב ברע וגו' טוב מעקרו עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר הקדישן דכתי' [שם] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אבל רע מעקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו אע"פ שאינן ראויין אלא לכלבים וקימ' לן (תמורה ל"א) דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתי' (דברים י"ב) ואכלת ולא לכלבים ה"מ בקדשים שיש להן קדושת הגוף אבל הני דליכא בהו אלא קדושת דמים נפדים לכלבים ואם תאמר הא בעי העמדה והערכה קמ"ל משנה זו דקדשי בדק הבית לא בעו העמדה והערכה. חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומן להקדישן חלה עליהו קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאין כשרים ליקרב דבכור בפטר רחם תלה רחמנא. לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש תם קרב חלבו ואמוריו וחייב זריקת דמים על גבי המזבח והבשר נאכל לכהן דכתי' (במדבר י"ח) ובשרם יהי' לך וגו' ומדכתי' ובשרם בלשון רבים דמשמע תרי לימד על בכור בעל מום נמי שמתנה לכהן ומעשר בהמה נמי כתי' ביה (ויקרא כ"ז) העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע דהינו בעל מום. אבל קדם הקדישן את מומן שחלה עליה קדושת הגוף גמורה שהרי הן ראויין ליקרב או מום עובר קדם להקדישן וכיון שהיה מום עובר כתם גמור נחשב וחל עליה קדושת הגוף הואיל וראוי לאחר שירפא מן המום ולאחר מכאן נולד להן מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה אע"פ שנפדו ויצא לחולין והותרו באכילה אפילו הכי פטורין מן הבכורה אם ילדו דכתי' (דברים י"ב) כצבי וכאיל [וצבי ואיל פטורים מן הבכורה דהא בקר וצאן כתיב (שם ט"ו). ומן המתנות זרוע לחיים וקיבה דאין נוהגין בצבי ואיל] דכתיב (שם י"ח) אם שור אם שה. ואין יוצאין לחולין בפדיונם ליגזז וליעבד כדפרישית לעיל תזבח ואכלת אין בהן אלא היתר אכילה וזביחה בלבד (בכורות ט"ו) אבל גיזה ועבודה לא. וכן וולדן וחלבן אסור דאיעבר קודם פדיונם ואתיליד לאחר פדיונן בבכורות [י"ד ע"א] מוקים לה הכי בין רישא דקתני מותר ובין סיפא דתני אסור דאיעבר לפני [פדיונן ואתיליד] לאחר פדיונן ואי נולד לפני פדיונן מאי איריא הכי אפלו קודם מומן להקדשן נמי וולדן דלפני פדיונן אסור. והשוחטן בחוץ חייב (כדפרישית לעיל) בדוקין שבעין ואליבא דר' עקיבא דאמ' אם עלו לא ירדו הילכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבי' עליהם בחוץ. ועושין תמורה קודם פדיונן דכתי' [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאמרי' בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך וגו' בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם הכתו' מדבר מדאיצטריך למימר להו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכתי' תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים. מתו מעצמן יקברו אי משום דקימ' לן דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכיון דמתו אי אפשר להעמדה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
[חולין קל"ה ע"א] ראשית הגז נוהג בארץ וכו' כחבריו. בחולין אבל לא במוקדשין איצטריכא ליה למיתני למעוטי מראשית הגז וכגון קדשי בדק הבית דמדאורית' אי גזיז ליה ליכא שום איסורא כלל אלא רבנן שהחמירו בהן כי היכי דלא ליחלפי בקדשי מזבח וסד"א היכא דעבר וגזזה ליתיב ליה לכהן קמ"ל צאנך וראשית גז צאנך תתן לו (דברים י"ח) צאנך ולא של הקדש אבל לקדשי מזבח לא איצטריך למעוטי דהא מדאוריתא אסור בגיזה ועבודה.
<h2>דף יז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] כוי חייב בכולהו מתנות משום דברייה בפני עצמה היא ואיצטריך קרא לרבויי שאם היה ספק אם חיה אם בהמה היא מי איכא ספיקא כלפי שמיא אלא ודאי פשיט' לן דבריה בפני עצמה היא ואפילו הכי רבייה קרא בכלהו מתנות כבהמה גמורה ולא מפסיד כהן ולא מידי בשביל צד האב שהוא צבי הבא על התיישה דדלמא חיישינן לזרע האב ושה אמ' רחמנא ולא צבי ולהכי אתא ריבוי אם שה לרבות את הכוי משמע בין שהוא צבי הבא על התיישה בין שהוא תיש הבא על הצביה בכולהו מיחייב במתנות וצריך עיון אם כן דהלכת' היא דבריה בפני עצמה היא אמאי לא שחטינן ליה לכתחלה ביום טוב דהא לאו בר כסוי הוא ובחול נמ' אמאי טעון כסוי ואמאי תנן נמי כוי יש בו דרכים שוה לחיה וכו'. אם שור לרבות את הכלאים כגון עז הבא על הרחל וילדה בן שמא תאמר דשה דוקא אמ' רחמנא שאין בו שום תערובת לא מצד האב ולא מצד האם קמ"ל ריבויא דאם דמחייב וכיון דאיתרבו כלאים בא ריבוי אחר לרבות אפילו כלאים שהוא מצד אחד פטור לגמרי כגון צבי הבא על התיישה וילדה בן או תיש הבא על הצביה וילדה בן שמין צבי פטור ממתנות דכתי' שור ושה ולא חיה.
[חולין ע"ט ע"א] כדמעליית לי כודנייתא בריספק דהינו פרדות. בריספק עגלה שהיה רוכב בה. עיין אותן הפרדות שהן דומות להדדי באזנים ובזנב כדי שיהיו אמותם שוות או ששתיהן סוסיות ואביהן היה חמור או ששתיהן חמורות ואביהן היה סוס כי היכי דלא ליחייב משום מנהיג בכלאים שאם היו אם האחת סוסיא והשנית חמורה כיון דלא חיישינן לזרע האב אלא לזרע האם לבדו ימצא שהפרד האחד הוא מין סוס לגמרי והפרד השני הוא מין חמור לגמרי והוו כלאים זה בזה. אלמא קא סבר אין חוששין לזרע האב. שאם היינו חוששין בודאי לזרע האב למה לי לבדוק בסימנין אפילו היינו יודעין שהפרד האחד הוא בן חמורה וסוס והשני בן סוסיא וחמור לא מקרו כלאים דהאי בן סוסיא וחמרא והאי בן חמרא וסוסיא שניהם שוים שבכולן יש שני צדדין והכין חזינן בחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב שאומר כל מיני פרדות אחד הן ואין מקפידין להבחין בן מי זה ובן מי זה כיון שיש בכולן שני צדדין. [ע"ב] וסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין הנזכרים בגמרא. ואלו הן שכל מי שיש לו אזנים קטנים וזנב ארוך בר סוסיא. וכל מי שיש לא [צ"ל לו] אזנים ארוכות ורחבות וזנב קצר בר חמורה. ש"מ דסמכינן אסימנין הללו ושרינן איסורא וש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה כדאמרינן באלו מציאות (דף כ"ז) דאורייתא היא דאי רבנן היא נהי דעביד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני אלא לאו ש"מ דאורייתא והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימני אי דאורייתא אי דרבנן. וצריך עיון היכא מוכח מהכא דפשיטא לן דאין חוששין לזרע האב דילמא ספוקי מספקא ליה ומשום חששא דדילמא אין חוששין לזרע האב הוה בעי שיהיו דומין זה לזה ויש מי שאומר שהיה ר' אבא מכניס סוס גמור בעגלה כשהיו הפרדות בני סוסיא או הוה מכניס חמור גמור עם הפרדות כשהיו בני חמורות ואם לא היה לו פשוט לגמרי דאין חוששין לזרע האב כלל לא היה עושה כן. ומכאן עד סוף הפרק מפורש בפירוש המשנה.
[חולין פ"ג ע"ב] כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו במוקדשין כגון חטאת העוף ועולת העוף ובין [צ"ל וכן] בעופות וחיות של קדשי בדק הבית. ומוכח בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא ט"ז) ושפך את דמו וכסהו בעפר מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר פדיה שפיכה וכסוי. ונוהג בחיה ובעוף דכתיב [שם י"ז] כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך וגו' במזומן ובשאינו מזומן משום (דגם) [דגבי] שלוח הקן אצטריך למתני שאינו נוהג במזומן דכתיב (דברים כ"ב) כי יקרא פרט למזומן תנא הכא במזומן ובשאינו מזומן ונפקא לן מריבוי קרא דכתיב כי יצוד ציד שאפילו הניצודין ועומדין חייבים בכיסוי. מזומן הוא גדל בבית. ונוהג בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ולחומרא מחייבינן ליה בחול כיסוי הדם ואין שוחטין אותו ביום טוב דדילמא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן שבתא [צ"ל יו"ט]. ומפרש בגמרא (דף פ') דהאי כוי לא משכחת לה דאין שוחטין אותו ביום טוב אלא בצבי הבא על התיישה וילדה בן ואי הוה פשיטא לן דחוששין לזרע האב כיון דסבירא להו לרבנן דאמרינן שה ואפילו מקצת שה לענין אותו ואת בנו הם הכי נמי אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ומחייב בכיסוי או דלמא אין חוששין לזרע האב וכולו שה הוא ולא מחייב בכסוי אבל בתיש הבא על הצבייה וילדה בן שוחטין אותו ביום טוב ומכסינן ליה דלא מיבעיא אי סבירא לן דאין חוששין לזרע האב דטעון כסוי דהא כלו צבי הוא אלא אפילו ניחוש לזרע האב שהוא תיש אפילו הכי טעון כסוי כיון דאמו צביה וסבירא להו לרבנן דצבי ואפילו מקצת צבי אמרינן.
<h2>דף כ.</h2>
[חולין ס"ט ע"ב] מבכרת שהיא מקשה וגו' בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפק רובה לא קדיש. וה"ה שאפילו לא ישליך לכלבים אלא שקבץ מן האברים עד שיהיה רוב שמותר להשליך לכלבים כל אותו הרוב כיון שלא יצא הרוב בעוד שהיה מחובר לשאר האברים ולא אמרי' איגלי מילתא למפרע דרובא קדיש. יצא רובו כלומר רובו כאחת וחתכו הרי זה יקבר דביציאת רובו חל קדושה עליה דקרינא ביה [דברים ט"ו] אשר יולד. ופטורה מן הבכורה אפילו ארישא קאי שאע"פ שלא יצא רובו בבת אחת הבא אחריו אינו בכור וכל שכן אם יצא רובו כאחת דהא שני לא פטר רחם הוא שהרי אפילו חתיכת דם ואפילו טינוף פוטר בבכורה בבהמה (בכורות כ').
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] בארבעה פרקים בשנה וכו' דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינה לוקחה אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע שהיום מכרתי את אמה לשחיטה או את בתה מכרתי לשחוט ושמא כבר נשחטה וקא עבר על ולפני עור לא תתן מכשול. ערב יום טוב וכו' ביום טוב אחרון של חג מרבין בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם. אי נמי כדאמרינן (פ"ק דחגיגה) מי שלא חג ביום טוב אחרון של חג שוב אינו חוגג על כן כל מי שלא הביא בכל ימי החג משלים באותו היום. וערב יום טוב של פסח כבוד משום חגיגת ארבעה עשר כדי שיהא פסח נאכל על השובע. וערב עצרת משום מתן תורה. וערב ראש השנה מרבין בשמחה לסימן שישמחו כן כל השנה כולה. ור' יוסי הגלילי מוסיף נמי ערב יום הכפורים אם יהיה המוכר בארץ גליל שמנהגם גם כן להרבות בשמחה יותר משאר מקומות ישראל מפני שהוא ערב יום כפור וסליחה ועוד שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי (יומא פ"א) כלומר כאלו נצטווה שיתענה שני הימים ועשה אמר ר' יהודה אימתי צריך להודיעו בזמן שאין לו ריוח. כלומר הפסק בנתיים אלא שמכר האם היום. אבל אם יש לו ריוח שמכר אתמול הראשונה והשניה היום אין צריך להודיע שאני אומר אתמול שחטה הראשון. ומודה ר' יהודה וכו' אע"פ שלקח זה היום וזה למחר צריך להודיעו לפי ששניהם עושין סעודתן ביום אחד ואין מקדימין זה לזה. והאי דנקט האם לחתן והבת לכלה משום דהכי אורחא דמילתא שהחתן מוציא הוצאות גדולות בסעודת האנשים יותר מן הכלה בסעודת הנשים. בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שור שוה אלף זוז שוחט על כרחו אע"פ שאין נמצאין לפנינו לוקחין לשאר הבשר לפי שאפשר שלא מצא לוקחין רבים ועל כן קבל ממנו הדינר תחלה אע"פ שבא יחיד לפניו לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח שכבר זכה הוא בקנייתו. ואע"ג דמעות אין קונות בעלמא עד שימשוך הכא קונות לו כיון דבעלמא היה מדבר תורה שיהיו מעות קונות כדאמרינן (בכורות י"ג) גופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן דהא עבד עברי נקנה בכסף דכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו כל שכן ממונו אלא שחששו חכמים שאם נאמר מעות קונות לגמרי ולא יוכל המוכר לחזור בו אם יתיקרו החטים גזרה שמא יפול דליקה (ב"מ מ"ו) באונס בעליית מוכר (באוצר עליתו אוצר) החטים ולא ירצה המוכר לטרוח לכבות האש שאין לו ריוח ולא הפסד בדבר אבל כיון שידע שאם תתיקר החטה יכול לחזור בו יטרח ויציל לפי שיחוש שמא תתיקר החיטה וירויח בדבר וכיון דמן התורה קונין לו הכא החזירו הדין לדין תורה שיקנו לו מעותיו לגמרי וכיון שמת השור מפסיד הלוקח הדינר שנתן לו ולא יחזירנו (אלא) כיון שהיה כח בידו לכופו לשחוט אבל בשאר ימות השנה אינו יכול לכופו לשחוט בעבור דינר אחד (דאמרינו) [ואמרינן] מעות אין קונות לפיכך אם מת השור בין כך מת למוכר ומחזיר לו הדינר.
<h2>דף כח:</h2>
[חולין נ"ד ע"א] אלו כשרות בבהמה וכו' ניקבה הגרגרת בלא חסרון כאיסר כדמפרש ואזיל רשב"ג. או שנסדקה ארכה ובלבד שישתייר ממנה מלמעלה חוליא אחת או חציה וכן מלמטה לפי שאין סופו ליפסק לכשתרעה הבהמה ותפשוט צוארה ונמשך הסדק סוגר והולך הלכך הדר חלים אבל היכא דנפסק לרחבו ברובו מתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניקב והולך לגמרי ולא הדר חלים. נפחתה הגולגולת והעצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב הקרום. ניקב הלב ולא לבית חללו כיון שאין מפולש הנקב שיגיע עד לאחד מאותן החללים שבתוך הלב סופו להרפא. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה כלומר אע"פ שנפסק אם לא נפסק רוב החוט סופו להרפא. נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית אבל פחות מכזית טרפה ובגמרא מפרש דבעינן שישתייר אותו כזית במקום שהמרה תלויה בו ויש מי שאומר בגמרא דבעינן שישתייר במקום שדבוקה ותלוייה בקנה הריאה וכיון דלא אפסיקא הלכתא בעינן תרוייהו. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה לפי שאדוקין וסמוכין הן ודופן שניהם אדוקות זו לזו ובאמצע הן שופכין זה לזה בדרך התולדה לפיכך באה המשנה להודיענו שאם חזרו וניקבו במקום אדיקות דפנותיהם ואין הנקב נראה לחוץ אלא לתוך חלל חברו כשרה דהא מתחלה נמי להדדי שפכי. ניטל הטחול שקורין בלע' אישפלין ובגמרא מפרש דוקא ניטל אבל ניקב טרפה דכיון דאיתיה וניקב אין סופו להתרפאות והוא שניקב בעובי הטחול ולא במקום הדק והקלוש שבו. ניטלו הכליות ובגמרא מפרש דוקא ניטלו אבל ניקבו שניהם או אחד מהם טרפה דתו לא חיי וכן מצינו גבי כרות שפכה (יבמות ע"ה) שאם ניקב אחד מן הביצים שלו פסול לבוא בקהל והיכא שאין לו אלא ביצה אחת כשר לבוא בקהל נמצא דיותר מזיק לגוף הדבר אשר בו תלוי החולי מכשניטל לגמרי ממנו וכן הדין נותן. ניטל הלחי התחתון משפתו התחתונה ולמטה אבל הסימנין מחוברין בבשר כמשפטו עם הלחי ולא מיקרי זה עיקור. ניטלה האם שלה היא בית (הרחב) [הרחם] של בהמה נקבה שהולד מונח בה ולא מיטרפא בכך כדאמרי' (סנהדרין ל"ג) לא היתה פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שלא היו חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. וחירותא בידי שמים שצימקה ריאה שלה ונתיבשה ונתקשה כחריות של דקל בידי שמים כגון ששמעה קול רעמים או קול זיקים וכיוצא באלו ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה ריאה שלה זהו בידי שמים וכשרה דהדרא ובריא אבל בידי אדם כגון שנבעתה מחמת שראתה שהיו שוחטין לפניה בהמה אחרת טרפה דלא הדרא ובריא ובגמרא מפרש איך נבדוק ונבחין אם היה בידי אדם או בידי שמים. הגלודה שניטל כל עורה מחמת חולי או מחמת מלאכה ובגמרא מפרש שאם ניטל כל עורה אלא שנשתייר ממנו כסלע על פני כל השדרה ובמקום טיבורו וראשי פרקים כשרה אפילו לרבנן.
<h2>דף לא.</h2>
[חולין מ"ד ע"ב] חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר וכו' כלומר במחלוקת של שקול דעת מיירי כגון זה הנזכר שאם היה משנה או ברייתא מסייע לסברת השני רשאי השני לטהר ולהתיר ואסור לו להעלים עיניו מזה, שאני הכא דרב לא אסרה מיסר. כלומר לא אמר בפי' אע"פ שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וכיון דאורי בה חכם. כלומר שמוצא חולק בדבר היכי אכל מיניה הלא היה לו ללכת אחר המחמיר. ה"מ מילתא דתליא בסברא. כלומר שאין לו קבלה מרבו שהתיר אבל מי שיש לו קבלה להתיר מרבו המובהק מזה המחמיר יש לו לסמוך על קבלתו דאע"ג דאמרי' במסכת ע"ז (דף ז') דפסקי' הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמ' בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"פ שאינו גדול בחכמה ובמנין כמו החכם המתיר התם נמי מיירי במלתא דתליא בסברא ואין אחד מהם אומ' מפי השמועה אבל הכא כיון דרבה בר רב חנא אומר מפי השמועה והמחמיר אומר כך הוא בעיני נאה ומקובל ללכת בדרכי השמועה. דן את הדין וכו' מיירי בשלשה דומיא דעדים שאם לא היה אלא אחד לא היה מותר לכתחלה כדתנן ביבמות (דף כ"ה) חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ומוקמינן לה התם ביחיד מומחה אבל בב"ד שלשה תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפי שהוא ב"ד ובעדים תנן (יבמות שם) עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים לדבר ואע"פ שהם שלשה ראוי לחכם להתרחק מן החשד והם הכי נמי לרבה בר רב חנה אע"פ שהסכימה ישיבתו עמו היה לו להחמיר מפני חשד שלא יאמרו בשביל כך התיר כדי שימכרו לו בזול. ה"מ מידי דמיזדבין בשומא כגון טלית ושדה ירקות שאינם נמכרות במשקל אבל בשר שנמכר במשקל ליכא חשדא שהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים ונותן המעות מיד. שרי בוכרא ולא זבן מיניה, כשהיה כהן מביא לפניו בכור בעל מום לראות מומו אם הוא מום קבוע וכשהיה קבוע היה מתירו לישחט במדינה ולאכלו הוא בעצמו או למוכרו לכהנים שאם היה מום עובר אסור לשוחטו במדינה דשוחט קדשים בחוץ הוא ורב חסדא לא היה רוצה ליקח ממנו אע"פ שהיה כהן כדאמרי' בברכות בכיצד מברכין [מ"ד ע"א] ובגטין בהניזקין גבי שמונים אחים כהנים נשואים לשמונים אחיות זוגות כהנות ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו בה מתרתין בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבן לרמי בר חמא ולרב עוקבא בר חמא ואע"ג דאינהי כהנתא ואינהו לאו כהני. אמ' ליה ה"מ היכא דמזדבן בשומא כגון בכור שהיה נמכר לכהנים באומד ולא במשקל כדתנן בבכורות (דף ל"א) כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז דהיינו בשוק בפרהסיא ונמכרין בליטרא כדי שימכר ביוקר ויהיה הנאתו להקדש חוץ מבכור ומעשר לפי שהיה טובת הנאתן להדיוט ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן קדשים לפיכך לא היו נמכרין אלא מבית בהצנע ושלא במשקל כדי שיקפצו לוקחין ויקנו אותן ומשום הכי לא היה רוצה לקנות ממנו מפני החשד. מאי איכא במה יש לשחדני משום אומצא מעליא ששוקלין הליטרא ממיטב השור ממקום המוטעם לאכילה. כל יומא נמי הכי עבדי. זה הרואה טרפה לעצמו, כשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה לו טעם לאיסור וטעם להיתר אע"פ שטעם ההיתר הוא חזק ומוטעם יותר מטעם האיסור הוא אינו חס עליה ואוסרה. ושמש תלמידי חכמים למד גמרא לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו התלמוד. יגיע כפיך כי תאכל. דכיון שעל שלו אינו חומד שהיה יודע לתרץ מה שהקשה עליו ואחז דרך החומרא כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול.
<h2>דף לח.</h2>
[חולין כ"ד ע"ב] הטהור בכלי חרס וכו' דהיינו מגבו שאם יגע שרץ על גבי כלי חרס טהור דכתיב (במדבר י"ט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא ומשמע הא יש צמיד פתיל עליו טהור ש"מ דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו ואפילו עמד באהל המת ובודאי הך קרא בכלי חרס מיירי מרבוי לשון דכתיב פתוח דלא צריך דמלשון אשר אין צמיד פתיל עליו מכלל דפתוח היה אלא להודיענו דבכלי חרס מיירי ולשון פתוח ר"ל כלי שמנהגו להיות טומאה קודמת לפתחו כלומר שתכף שהשרץ או המת נכנס באויר הכלי יטמא דכתיב (ויקרא י"א) וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אע"פ שלא נגע כל אשר בתוכו יטמא אע"פ שלא נגעו כל האוכלין אל התנור או אל כלי חרס אלא מקצתן נטמאו כולן אפילו מלא חרדל כולן שניים נחשבים לפי שהתנור או הכלי חרס הן ראשונים האוכלים שבתוך אויר התנור כולם שניים הם אע"פ שלא נגעו לכלי חרס אלא זה מחמת זה דלשון תוך כולל האויר כמו הנגיעה ממש. טמא בכל הכלים המטמאין מגבן ולא מהני בהו צמיד פתיל. וטהור בכל הכלים דהיינו אויר שאין מטמאין אלא אם כן נגע מדכתיב בכלי חרס תוכו בשני מקומות ולא כתיב אל התוך וכל אשר בתוכו משמע מיעוטא תוכו של זה ולא תוכו של אחר כגון כלי עץ וכלי מתכות.
<h2>דף מ.</h2>
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם בבכורות לענין מומין לא שנו דקתני הרי זה מום לגבוה אבל להדיוט שרי אלא שחסר ויתר ביד שאפילו ניטל לגמרי לא מיפסלא שמוטת יד אבל ברגל טרפה ואסורה אף להדיוט דהוה כשמוטת ירך בבהמה. סניא דיבי בודיל קרישטיינגא בלע"ז קורין אותו. ופירוש אחר תרגם רפש וטיט (ישעיה נ"ז) סין וטיט ודבי' לשו' זב. גובתא. כמין קנה בשר דהוה מעבר מבי כסי דהיינו מבית הכוסות להובלילא דזהו המסס. למטרפא משום דכנטול דמי וניקב הוא מאותו מקום שינטל. סבר לאכשורה כדשרינן מבי כסי להובלילא. וכנגדן בעוף כשרה דעוף זמנין דהוה הכי ואע"ג דלא משתכח לן הכי קים להו. ויש מפרש שכל עוף דרכו כך ומשום דמן הזפק עד הקרקבן קנה של מעים אחד וההוא מיקרי בני מעים ובראש הקרקבן יוצאין בני מעים גמורין ובבהמה טרפה דכל יתר כנטול דמי אבל יוצאין ממקום אחר סמוכין זה לזה וכלין עד כאצבע וחוזרין ומתחברין שניהם בתוך רחב אצבע כשרה אבל אי לא הדרי וערבי אלא לאחר רחב אצבע טרפה דהכי קים להו לרבנן דבהכי חיי ובהכי לא חיי.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] בהמה שנחתכו רגליה וכו' רגליה היינו (דהיינו. ת"ד) רגלים האחרונים ובהם שייך כל אלו הג' טרפות לטרוף כל הבהמה אחד שנחתך לגמרי והשני שנשבר העצם ויצא לחוץ והשלישי צומת הגידים שנפסק או שניטל. אבל בידיה הראשונים לא שייך בהו שום טרפות לטרוף כל הבהמה אבל לטרוף אבר עצמו שייך בהו אחד מאלו והוא נשבר העצם ויצא לחוץ ואין בשר חופה רובו שכנטול דמי וזורקו לאשפה והבהמה מותרת. ושלש עצמות יש בירך העליון הוא קולית שיש בו מוח והוא תחוב בכף הירך והוא נקרא בלע' מדולר. שני לו עצם שקורין אשקנקיל ובסוף האשקנקיל מלמטה הוא צומת הגידין בינו ובין עצם השלישי הנקרא ארכובה הנמכרת עם הראש ובקולית עצמו לית דינא ולית דיינא אם נחתך באמצעיתו או נשבר ויצא לחוץ ואין הבשר חופה רובו דכולה בהמה מיטרפא בכך ובעצם השלישי שהוא ארכובה הנמכרת עם הראש נמי לית דינא ולית דיינא שאין הבהמה נטרפת בעבורו בשום ענין שאירע לו ואפילו אם נחתך לגמרי או נשבר ויצא לחוץ ואין הבשר חופה רובו אלא אותו אבר לבדו פסול והבהמה מותרת. ובעצם האמצעי שנקרא אשקנקיל יש בו מקום דמיטרפא כל הבהמה בעבורו וזהו בסופו מלמטה שהוא מקום שמתחיל צומת הגידין עד מקום שמתפשטין ונבלעין בתוך בשר הירך (שלא במקום צומת הגידין) ובשאר מקום העצם בין שנחתך לגמרי בין שנשאר ויצא לחוץ ואין בשר חופה רובו לא מיטרפא הבהמה בכך אלא אותו אבר אסור ובהמה מותרת וארכובה הנזכרת במשנה זו היא ראש הקולית הסמוך לעצם האמצעי הנקרא אשקנקיל ואותו מקום (נזכר) [ניכר] בגמל יותר מבהמה אחרת כשרה ולפי' נתנו חכמי' סימן בגמרא לארכובה דכנגדו בגמל ניכר והכי קאמ' למטה מן הארכובה דהיינו ראש עצם האמצעי כשרה שהם שני עצמות אם נחתך שם כשרה ואע"פ שצומת הגידין הוא נמשך עמהם כשרה שאם היה נפסק במקום צומת הגידין מיטרפא כל הבהמה כדקתני וכן שניטל צומת הגידין אבל אם נפסק למעלה מהן כשרה והיינו דאמרי' בכל דוכתא [לעיל מ"ח ע"ב] אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ולמעלה ממנו וחיתה. למעלה מן הארכובה הניכרת בגמל דהיינו הקולית טרפה כלה. וכן שניטל צומת הגידין בעצם האמצעי מיטרפא כל הבהמה בו מה שאין כן במה שנשאר מן העצם האמצעי דלא מיטרפא הבהמה לא בחתיכתו ולא בשבירתו ויצא לחוץ. נשבר העצם ויצא לחוץ וכו' בכל ארבע פרסות הבהמה והעוף ובכנפי העוף ובאגפיה נוהג דין זה שאם בשר חופה את רובו מותר גם האבר עצמו ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת וכן בעוף חוץ מן המקום הנזכר למעלה שמיטרפא גם הבהמה בהם.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"א] אותו ואת בנו נוהג בארץ וכו' דחובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ משום דבעי' למימר בחולין ובמוקדשין דאיצטריך למילף מקראי דבעניינא דקדשים מיירי דלעיל כתיב (ויקרא כ"ב) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ומתרגמי' ותורתא או שיתא לה ולברא לא תכסון ביומא חד דסבי' ליה למתרגם כרבנן דאין אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות כלומר כיון ששחט האם אסור לשחוט באותו יום הבן או הבת וכמו כן אם שחט הבן או הבת אסור לשחוט האם אחריהם. אבל אינו נוהג בזכרים שאם שחט את האב מותר לשחוט הבנים אחריו. ופי' יום אחד כליל שבת ויומו שהיום הולך אחר הלילה (דף פ"ג). ולהכי תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ אע"ג דלא אצטריך למתני אלא בפר' ראשית הגז לאפוקי מדר' אלעי (דף קל"ח) דמקיש ליה לתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ. בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים. חולין בחוץ שניהם היו חולין האב והבן ושחטן בחוץ שניהם כשרין משום דבעי' למתני סיפא כשהן מוקדשין דשניהם פסולין תנא הכא נמי שניהם כשרים ואע"ג דפשיטא הוא. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו לא שנא שחט את האם תחלה ולא שנא שחט את הבת תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא שחטינהו תרי גברי (דף פ"ב) דכתי' קרא בלשון רבים לא תשחטו. קדשים בחוץ שניהם היו קדשים ושחטן בחוץ. חוץ לעזרה הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היה מתקבל בפנים אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו הבן אינו ראוי היום לישחט בפנים משום דמחוסר זמן הוא ואין אדם חייב משום שחוטי חוץ אלא אם כן ראוי לפנים דכתי' (ויקרא י"ז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ ושאינו ראוי לא. ושניהם פסולין כיון דנשחטו שלא כמצותן. ושניהם סופגין את הארבעים הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דילפי' מהמעלה בחוץ דכתי' (דברי' י"ב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ובזבחים (דף ק"ו) ילפי' בהקישא שוחט ממעלה דכתי' בחד קרא דכתי' שם תעלה עולותיך ושם תעשה דהיינו שוחט מה מעלה לא ענש אלא אם כן הזהיר אף בעשייה לא ענש אלא אם כן הזהיר. והשני לוקה משום אותו ואת בנו אבל לא לקי נמי משום לאו דשחוטי חוץ דכיון שאין בו כרת אין בו משום לאו דשחוטי חוץ. חולין בפנים. שניהם פסולין משום חולין שנשחטו בעזרה דילפי' להו מקרא בקידושין בפרק האיש מקדש (דף נ"ז) והכי אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. הראשון פטור ממלקות דליכא אלא עשה דכתי' (דברים י"ב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ולא בקרוב מקום ולאו הבא מכלל עשה עשה. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו. קדשים בפנים הראשון כשר ופטור. והא לא איצטריך למתני דפשיטא הוא. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול משום מחוסר זמן אבל לא לקי משום מחוסר זמן דלית ביה לאו אלא עשה (דף פ"ה) דכתיב [ויקרא כ"ב] ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. חולין וקדשים בחוץ. כלומר האם חולין והבן קדשים או אפכא ושחט החולין תחלה ואחר כך הקדשים ושניהם בחוץ. הראשון כשר דהא חולין בחוץ שחיט ופטור והא לא אצטריך למיתני דפשיטא הוא אלא יגדיל תורה ויאדיר. והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול משום מחוסר זמן אבל לא לקי משום לאו דשחוטי חוץ וכרת נמי ליכא דהא אינו מתקבל בפנים הוא שהרי מחוסר זמן הוא. קדשים וחולין חוץ. קדשים שחט תחלה ואחר כך חולין ושניהם בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ דהא מתקבל היה בפנים ופסול דשחוטי חוץ הוא. והשני כשר שהרי חולין בחוץ הוא. ופשיטא אלא איידי דתנא הראשון פסול תנא כשר בשני. ושניהם סופגין את הארבעים הראשון לוקה משום לאו דשחוטי חוץ והשני משום אותו ואת בנו. חולין וקדשים בפנים. שחט החולין תחלה ואחר כך הקדשים שניהם פסולים ראשון משום חולין בעזרה והשני משום מחוסר זמן. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. אבל ראשון לא לקי משום חולין בעזרה דליכא מלקות בחולין שנשחטו בעזרה כדפרישית דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. קדשים וחולין בפנים. שחט קדשים תחלה ואחר כך החולין ושניהם בפנים הראשון (כאשר) [כשר] דהא קדשים בפנים הוא ופטור ופשיט' הוא כחבירו והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום דחולין בעזרה. חולין בחוץ ובפנים שניהם חולין ושחט הראשון בחוץ תחלה והשני אחריו בפנים בעזרה הראשון כשר ופטור. ופשיטא הוא כחביריו. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום חולין בעזרה. קדשים בחוץ ובפנים שניהם קדשים שחט הראשון תחלה בחוץ ואחר כך השני בפנים הראשון חייב כרת דהא מתקבל בפנים היה ושניהם פסולין. הראשון משום שחוטי חוץ השני אע"פ דבפנים נשחט פסול משום מחוסר זמן ושניהם סופגים את הארבעים הראשון משום לאו דשחוטי חוץ והשני משום לאו דאותו ואת בנו. חולין בפנים ובחוץ שניהם היו חולין ושחט הראשון תחלה בפנים ואחר כך השני בחוץ הראשון פסול משום חולין בעזרה ופטור ממלקות דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא חולין בעזרה כדפרישית והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו וכשר דהא חולין בחוץ הוא דלא קנסינן ליה אף על גב דעבר בשחיטתו לאו. קדשים בפנים ובחוץ שניהם היו קדשים והראשון שחטו בפנים ואחר כך השני בחוץ הראשון כשר שהרי נשחט כדינו ופטור ופשיטא הוא כחבריו. והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו אבל כרת ליכא שהרי אינו מתקבל בפנים ומלקות משום שחוטי חוץ ליכא דכיון דליכא כרת ליכא לאו דשחוטי חוץ ופסול דשחוטי חוץ הוא. נשלמו שנים עשר דינין באותו ואת בנו. ואע"פ שיש מהן שיוכל ללמוד זה מזה אלא יגדיל תורה ויאדיר הוא. וזהו סימן, ח"ץ. ק"ח. [ח"ף]. ק"ף. חק"ץ. קח"ץ. חק"ף. קח"ף. חצ"ף, קצ"ף, חפ"ץ. קפ"ץ.
[חולין ע"ח ע"ב] גמרא ת"ר יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים. שאם ברור לנו שזה השור או הכבש הוא אבי זה הבן או הבת (או הבת) אם שחטנוהו היום נאסר לשחוט בנו היום. אינו נוהג אלא בנקבות דכתיב (דברים כ"ב) לא תקח האם על הבנים ולא כתיב לא תקח האב. מזומן כשאינו מזומן דכתיב [שם] כי יקרא פרט למזומן. אותו אחד ולא שנים. ואכתי לא ידעינן באי זה מהן נוהג או באב לבדו או באם לבדה. לכך אמר אחר שחילק הכתוב שאינו נוהג אלא באחד מהם יש בדין לזכות. כלומר ראוי הוא שנלמוד משלוח הקן ואם נפשך לומר שתרצה להקשות הא אותו כתיב דמשמע יותר בזכרים מבנקבות הרי הוא אומר בנו ומאותו דרשינן לחלק דאע"ג דכתיב ושור או שה סד"א שור ושה ובן אחד מהן קמ"ל אותו דאפילו בשור ובנו לבדו מחייב. וכן בשה ובנו לבדו מחייב.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה. בגמרא (דף ס"ט) מוכח מקרא דכתיב (ויקרא י"א) מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה לרבות את הוולד שניתר בשחיטת אמו דכגופה דמי, וקמ"ל בהא מתני' שאם הוציא העובר את ידו קודם שחיטה שוב אותו האבר אינו ניתר בשחיטת אמו ונפקא לן מקרא דכתיב (שמות כ"ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכי בשר בשדה טרפה ובבית לא אלא ודאי הא קמ"ל בשדה כיון שראה פני השדה מיקרי טרפה שאין לו סימנין שכל מה שנשאר מן העובר בפנים הוא ניתר בשחיטת אמו אם כן מי יתיר אותו האבר וקמ"ל מתניתין שאע"פ שהוציא אבר אחד לא מיקרי כולו כילוד ויאסור שבפנים לאכלו אם הוא עובר מת ואם הוא חי יצטרך לשוחטו קמ"ל דלא צריך ומותר העובר אבל האבר אסור. וה"ה שאע"פ שלא החזירו מותר העובר בשחיטת אמו אלא משום דלא קא [צ"ל דקא] בעי למיתני סיפא שאם הוציא ראשו אע"פ שהחזירו לא מהני ליה חזרתו מידי דכיון שיצא ראשו הרי הוא כילוד כלו ואם מת הוא אסור באכילה כנבלה ואם בן תשעה חי הוא צריך לשחטו הוא עצמו תנא ברישא נמי החזירו. חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה בתוכה מותר בשחיטתה כדנפקא לן מקרא. מן הטחול ומן הכליות של בהמה עצמה אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה ולהכי נקט טחול וכליות דמידי דלא מיטרפא ביה דתנן ניטל הטחול ניטלו הכליות במשנת אלו כשרות [נ"ד ע"א] אבל חתיכת (העובד) [העובר] כיון שלא הוציאה משתריא בשחיטה וגם אינו יכול העובר להפסל כל זמן שהוא בתוך הבהמה דהא אפילו כשהוא מת נמי במעי אמו מותר כדתנן לקמן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. זה הכלל דבר שהוא גופה כגון טחול וכליות וכבד אע"פ שהניחן בתוכו אסור ואינו ניתר בשחיטה דהא כתי' [דברים י"ד] אותה תאכלו שלימה ולא חסרה. שאינה גופה. כגון חתיכת העובר מותרין בשחיטה כיון שהניחן בתוך הבהמה.
<h2>דף מז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] אלמא קסבר כהן ואפילו כהנת מדלא כתי' משפט הכהנים בני אהרן דמשמע בנים ולא בנות כדאשכחן בטומאת מת (סוטה כ"ג) דכתי' (ויקרא כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן ולא ילפי' כהנים דכתיבי הכא בסתם מכהנים דכתיבי התם בטומאת מת מפורש אלא כהנת נמי בכלל בת כהן ואפילו היא אשת ישראל דכיון דקדושה לית להו דהא אינן אסורות לזרים הרי היא מותרת בהן ולא דמו לתרומה שנאסרת בת כהן לאכלה כיון שנשאת לישראל דהתם כיון דתרומה אסורה לזרים כל זמן שזיקת בעלים עליה דקנין [צ"ל קנין] בעלים היא ואעפ"כ שם כהנת עליה שהרי שבה לתרומת אביה אם מת בלא זרע אבל אפשר שנאסר משום שמא תשקה לבעלה ולבנה ואיכא חיוב מיתה מה שאין כן במתנות כהונה שהרי מותרות הן לישראל [ו]אי משום דכתי' [דברים י"ח] ונתן לכהן היא סביר' לן דכהן ואפילו כהנת. והלכתא כרב אדא בר אהבה. דפטר נמי בנה של לויה מישראל מפדיון הבן כמו שפטור בנו של לוי מישראלית דהתם ודאי פטור דכתי' (שמות י"ג) פטר כל רחם בבני ישראל לי ולא בבני לוי דשמא תאמר בשלמא התם גבי בן לוי משום הכי פטור דאזלי' בתר משפחת אב (בכורות מ"ז) דמשפחת אב קרויה משפחה אלא הכא גבי לויה שילדה מישראל אמאי שבקי' משפחת אב דמחייבה בבכורה ומפטרי' ליה משום משפחת אם שאינה קרויה משפחה קמ"ל רב אדא בר אהבה דפטור משום דכתי' פטר כל רחם בפטר רחם תלא רחמנא והרי הרחם שיצא ממנו מינא דפטור הוא שהרי כהנת או לויה היא. רב כהנא אכיל בשביל אשתו שהיתה כהנת אע"פ שהיה הוא ישראל. ואותו רב כהנא דאמ' בקדושין (דף ח') שהיה נוטל פדיון הבן וכשנתנו לו סודר בפדיון הבן שלא היה שוה חמש סלעים אם היה נמכר בשוק ואמ' הוא לדידי שוה לי חמש סלעים יש לומר רב כהנא אחר הוה.
<h2>דף נא.</h2>
[חולין ס"ז ע"א] דבי ר' ישמעאל וכו' דריש ליה בריבוי ומיעוט וליכא מידי בין מאן דדריש ליה בכלל ופרט וכלל בין מאן דדריש בריבוי ומיעוט דכולהו מרבו חריצין ונעיצין לאיסורא דבעי' בהו סנפיר וקשקשת וממעט בורות שיחין ומערות להתירא בכלים דאע"ג דלית סנפיר וקשקשת היכא דלא פריש אלא ששוחה בו ושותה וצריך עיון ואסוגיא דגמ' יש לתרץ ולתקן. שהן עצורין ככלים שהן בור סיד שאינו מאבד טיפה כמו הכלים.
<h2>דף נד.</h2>
[חולין קל"ו ע"ב] אמר רב נחמן בר יצחק האידנא וכו' אינה נוהגת אלא בארץ דילפינן ראשית ראשית מתרומה מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ. אין דברי תורה מקבלין טומאה ובעל קרי מותר בדברי תורה בלא שום טבילה כשרה אפילו בתשעה קבין לא בעי. אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כלומר בבת אחת לעולם אינו חייב משום [דברים כ"ב] לא תזרע כרמך כלאים עד שיהו שלשת המינין בבת אחת משום דכתיב כרמך כלאים כלומר כלאים בלא כרמך דהיינו חטה ושעורה והזרע של כרם הוא שלישי אבל חטה וכרם או שעורה וכרם לא מחייב משום כרמך אבל בחטה ושעורה וכרם מיחייב תרתי מיחייב משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם.
<h2>דף נו:</h2>
[חולין כ"ה ע"ב] האחים השותפין כשחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה כלומר האחין שחלקו אע"פ שהם נשתתפו היום כיון שחלקו כמי שלא נשתתפו דמו והן חייבין בקולבון כל אחד ואחד שפירושו הכרע כשישקלו שניהם חתיכה של כסף שיש בה שקל שלם מצומצם ושיעור הכרע אחר לפי שכיון שחלקו לא היה להם לשקול בבת אחת לפי שכל אחד ואחד חייב לתת על חצי שקלו הכרע שהרי הוא נותן שקלו מממונו על עצמו שהרי יודע הוא ומכיר חלקו מממון אביו שהרי חלקו והכיר כל אחד ואחד חלקו. פטורין ממעשר בהמה. מן הטלאים הנולדים להם כל ימי שותפותן שהשותפות פטורה מן המעשר של בהמה דכתיב (במדבר י"ח) יהיה לך ולא של שותפות ובבכורות (דף נ"ו) מוקים לה להאי קרא במעשר ואע"ג בבכורות [צ"ל דבבכורות] כתיב. וכשחייבין במעשר בהמה כגון שלא חלקו לעולם חייבין הן במעשר בהמה כל אותן טלאים הנולדים להם כל ימי שותפותן דלא מיקרי שותפות כלל לפי שהממון עדיין מוחזק הוא בחזקת הראשון שעדיין לא חלקו ולא זכה כל אחד בשלו ובחזקת האב קאי ולפיכך פטורין מן הקולבון לגמרי אפילו מקולבון אחד ושוקלין בין שניהם שקל שלם שממון אביהם בחזקתו עומד ודומה שהאב שוקל משלו על בניו ותנן (שקלים פ"א) השוקל על יד שכינו ועל יד בן עירו פטור מן הקולבון ובניו נמי אין מצות שקליהן עליו והוה ליה כשכינו ובן עירו דפטור לגמרי משום קולבון מעולם.
